Search
  • yael shachar

"את הרסת לי את החיים! הכל בגללך"

כולם מספרים לנו איך הנוער מרגיש, אבל אף אחד לא מדבר על איך ההורה מרגיש, אחרי שנים של נתינה סיזיפית יומיומית, המתבגר שלנו טורק לנו את הדלת, מתחצף, מרחיק אותנו, לא משתף, מסתגר שעות בחדר ובעיקר נותן לנו תחושה שהוא כבר לא זקוק לנו יותר(מלבד לכסף ולהסעות). לאחר שנים של השקעה, הורים רבים חווים תחושת נטישה. לתחושה זו מתלווים גם כאב ובלבול. הורים לא תמיד יודעים איך להתנהג עם המתבגר ולעיתים אף פוחדים מתגובותיו הבלתי צפויות של מי שהיה רק אתמול הילד החמוד שלנו, בתוך הסיטואציה הלא פשוטה הזו, ההורים הם אלו הזקוקים לתמיכה. ד' אם מסורה ואוהבת, הגיעה אלי לאחר משבר מתמשך עם בתה המתבגרת (17.5), שהטיחה בה בזמן מריבה, "את הרסת לי את החיים! גידלת אותי בבועה, ובגללך אני לא מוכנה לחיים!!". אחרי כמעט שני עשורים של "שימת הילד במרכז", האם הרגישה מאוכזבת, "כשרומי (שם בדוי) נולדה רציתי להיות אמא טובה, בעצם, רציתי להיות אמא מצויינת, וקראתי כל חומר אפשרי על הורים וילדים", הפחד הגדול שניהל אותה הוא איך לא לשרוט את הילדה, ולפי מיטב הספרים נכחה בכל עת, חיזקה וייעצה, "הייתי האמא והפסיכולוגית, הדואגת והתומכת, השקעתי המון רצון טוב, זמן ומחשבה, ראיתי אותה גדלה והייתי מאוד מרוצה מהאימהות שלי". עד שהגיע גיל ההתבגרות (תופים בבקשה) ונראה שחוקי המשחק השתנו. רומי לא היתה מעוניינת בקירבתה או בעצותיה של אמה, כפי שקרה בעבר, והאם מצדה הרגישה נדחקת. מצד אחד, חששה לאבד את בתה ומצד שני, נהדפה בבוטות, כך כשהיא קרועה בין הרצון לקרב ובין הרצון להגן על עצמה מפני פגיעה אפשרית (כן, גם להורים יש רגשות) היא מצאה עצמה אובדת עצות, ולא יודעת כיצד לגשת לבתה שעד לא מזמן היתה קרובה אליה. יש לנו כהורים משאלה ללוות את ילדינו לבגרות, לציידם בתובנות ולסייע מניסיוננו, אך מנגד מתנהל לו מתבגר מרדן שרוצה ללמוד את החיים בעצמו. "בכל פעם, כשנולד ילד, נולדים איתו שני ילדים, הילד שנולד והילד שאנו מדמיינים, באיזשהו שלב בחיים צריך להיפרד מאחד מהם" (מתוך הסרט "סיפור אחר"). הילדים האהובים שלנו לפעמים מאכזבים אותנו, הם בוחרים בחירות שלא היינו רוצים עבורם, הם אפילו בוחרים בכוונה בדיוק את ההיפך ממה שהיינו רוצים, כדי להרגיש שהם עומדים בפני עצמם, ואנחנו מביטים מהצד ומאוכזבים, לא לזה פיללנו. כשהילדים היו קטנים, שיתפנו אותם באג'נדת החיים שלנו, יצקנו לתוכם את האמונות שלנו, מנסים ללמד אותם איך לא לעשות את הטעויות שאנחנו עשינו. בגיל ההתבגרות יכולת ההשפעה שלנו עליהם קטנה, הם לא רוצים לשמוע אותנו, הם רוצים לבד, כמו ילד שלמד לאכול לבד וכבר לא רוצה שנאכיל אותו. הם שואפים לעצמאות וכמו אותו פעוט שלמד לאכול לבד, הם לפעמים מפספסים את הפה, עושים עם האוכל ניסויים שונים, מפילים על הרצפה, מעקמים פרצוף ובעיקר רוצים עצמאות. הם כבר לא מוכנים שנאכיל אותם, ומתפקידנו "לזוז" ולתת להם להתנסות (כל עוד זו התנסות שאינה מסכנת אותם). קושי נוסף ופחות מדובר הוא התנפצות הפנטזיה שלנו בעיני הילדים שאנו ההורים כל-יכולים, ילד שעד גיל ההתבגרות העריץ אותנו ("לאבא שלי יש סולם גבוה כמעט עד שמיים"), ששאל את רשותנו ודעתנו, מתחיל להעביר עלינו ביקורת ומציב בפנינו מראה לא מחמיאה של כל אותם חלקים בנו, שהיינו מעדיפים לא לראות, מפני שאף אחד לא מושלם. הורים רבים מוצאים עצמם מכווצים מול ביקורת יומיומית ולא יודעים כיצד להתמודד. דרכי ההתמודדות של הורים רבים נחלקות לשתיים, הורים שמתנגחים במתבגר, מנסים להוכיח, לשמור על כבודם והורים שפוחדים מהתקף זעם ולכן מעדיפים ריחוק. שתי דרכי התמודדות אלו אינן יעילות, להתנגח או להצטדק מול המתבגר כאילו הוא בן גילנו בעל מחשבה, ניסיון ותובנות של גיל ארבעים, מעניקים לו יותר כוח משהוא יכול להתמודד איתו ושם אותנו במקום מתגונן פעם אחר פעם. כמו כן, כשאנחנו פוחדים מהמתבגר, הוא מרגיש את זה, ואז מתעמר אף יותר, הוא רוצה להביא את הוריו לפינה בה סוף סוף יתפסו פיקוד, מפני שזה מפחיד להיות ללא מבוגר אחראי. הדרך המומלצת היא להביט במתבגר וללמוד אותו, להיות שם כשצריך באמת הגנה או הקשבה, להתאפק ולתת עיצה רק אם התבקשנו, מפני שהמתבגרים מפרשים את החדירה שלנו למרחב הפרטי שלהם כחוסר כבוד כי הם כבר לא ילדים!! שיחרור ההאחזות שלנו במה שהיה, וההבנה שעל ההורות להשתנות בהתאם לשלב ההתפתחותי של הילד, משחררת קצת יותר מקום וחיים לעצמנו.



0 views

© 2018 created by Ayala - Image Design​ with Wix.com

Managed and updated by Yael shachar