אנחנו מלאי נקיפות מצפון מול הילדים שלנו, כשאנחנו משקיעים בעבודה או מעזים להתעסק בעצמנו לפרקי זמן, כי אז יש בנו קול מטיף שאומר שאנחנו לא הורים טובים, שאולי הזנחנו או שלא עשינו מספיק ואז אנחנו רוצים לפצות ועושים יותר מידי, באופן שאינו מותאם לגיל ולשלב ההתפתחותי ויש לכך השלכות. חיי אדם מאופיינים בשלבים התפתחותיים, הציפייה שלנו ושל החברה שונה משלב לשלב, אנו לא נצפה מילד בן חמש את מה שנצפה ממנו בגיל 15 או בגיל 25, כל שלב מאופיין בנתינה ודרישה אחרת, ועליה להיות מותאמת גיל על מנת לאפשר גדילה תקינה. כשאנחנו פועלים על אוטומט הנתינה ללא סייג, אנו מקבעים התנהגות בשלב התפתחותי שאינו תואם את הגיל הכרונולוגי, משהו בנו מסתכל על הסיטואציה יודע זאת ומודאג.
מתבגרים ומבוגרים צעירים (אחרי צבא) זקוקים לתשומת לב קצת אחרת, משנים בהן היו צעירים יותר, בשלב זה האיכות עולה על הכמות והאיכות נמדדת במידת הקירבה ובכמה המתבגר והמבוגר הצעיר, משתף ורואה בנו כתובת שניתן לפנות אליה כדי להתייעץ.
כשאנחנו עושים למען המתבגר והמבוגר הצעיר פעולות שהוא כבר מספיק בשל לעשות למען עצמו, כמו להסיע לכל מקום, לפנות עבורו את הכלים לאחר שסיים לאכול, להעיר בבוקר במקום שעון מעורר, לא מנחים אותו להתמיד במשימות שכבר התחיל ועוד, אנחנו בעצם מקבעים אותו במצב של ילד חסר יכולת ולא מלמדים איך להפוך לבוגר אחראי ועצמאי.
כשהמתבגר במרכז וע"י כך אנחנו נדחקים לפינת "נותן השירותים", הוא לומד שהוא לא חייב לקחת אחריות כי אנחנו לוקחים אותה במקומו, כשאנו מלמדים את המתבגר והמבוגר הצעיר, שהצרכים שלו באים לפני כולם מבלי להידרש להתחשבות בזולת, יום אחד הוא יגלה שמאוד קשה להסתדר בעולם שנמצא מחוץ לבית, כי הזולת זקוק ליחסי גומלין וכדי שהמתבגר יגדל להיות מתחשב, עליו ללמוד לקחת אחריות, להתחשב, לתרום ולהיתרם.
מתבגר שתמיד עשו בשבילו, מצפה באופן טבעי שהעולם יתנהל כפי שהתרגל ומה קורה אם העולם לא מגיב בהתאם לציפיותיו? אז המתבגר שגדל להיות מבוגר צעיר, רוצה לחזור לאזור הנוחות שבבית, בו הכל מתנהל לפי ציפיותיו וללא מאמץ של ממש, ובגיל שנדרש ממנו להתאמץ על מנת להגיע להישגים בתחום העבודה או בתחום האקדמי הוא מתקשה להתמיד כי המאמץ העקבי זר לו.
ילדים שגדלו בעידן השפע גדלים להיות מבוגרים שרוצים לקצור הצלחות מבלי להשקיע מאמץ נחוש ועקבי , הם רוצים "לעשות קופה" ושאחרים יעבדו בשבילם, לדאבוננו לרוב האנשים, החיים לא עובדים כך, כשהמבוגר הצעיר מקבל "חבטת מציאות" אין לו כלים מנטליים וחוסן נפשי להתמודד, והוא חוזר לשלב התפתחותי קודם של נער בגיל ההתבגרות ודורש מהוריו את אותם התנאים שהתאימו לגיל הנעורים. תופעת המבוגרים הצעירים שנשארים בבית עד גיל 30 ויותר, הולכת ותופסת תאוצה, מולם ניצבים הורים מותשים, אוהבים ומבולבלים שלא יודעים כיצד לשחרר את המבוגר הצעיר לחייו בדרך מטיבה, כך הם נקרעים בין תחושות קשות של אכזבה שנתנו כל שביכולתם ובכל זאת, "יש לו מלא פוטנציאל" ו"למה הוא לא יוצא לחיים עצמאיים?!" מול רצון לגונן. על מנת שמסר יעבור כראוי עליו להיות ברור, אחיד ועקבי. כל עוד אנחנו אמביוולנטיים ונעים בין הקצוות שהוזכרו, אנחנו מעבירים מסר מבלבל שמקבע את ההתנהגות עד שמגיע למצב בו אנחנו ממש כועסים עליו ומבקשים בדחילו ורחימו (כדי שלא יפגע) שיתמיד בעבודה או בלימודים ומהצד השני ממשיכים להתייחס אליו כחסר אונים/ מבולבל/ לא מסוגל להתמודד.
המסרים הכפולים מלמדים אותו שהדרישה ממנו למלא את חובותיו כלפי עצמו, הן סתם מילים ללא כיסוי כי ההתנהגות שלנו מעבירה מסר סותר, אנחנו ממשיכים לממן ולתת שירותים מאוד נוחים שלוותר עליהם יהיה בגדר הרעת תנאים.
נהוג לחשוב שאזור הנוחות הוא אזור נוח ולמה באמת לשנות הרגלים נוחים, אבל האמת היא שלפעמים אזור הנוחות הופך להיות האזור שתוקע לנו את החיים ודווקא התמודדות עם קשיים טומן בחובו גדילה וחיזוק האישיות.
תפקידם של ההורים הוא לתת מרחב גדילה ולכן עליהם להיות ערים לשלב ההתפתחותי ולדרוש מהמתבגר והמבוגר הצעיר שיישר קו עם השלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, מהסיבה שיש משהו נעים בלהעניק לילדינו את כל הטוב והניסיון שאגרנו ולגדל נסיכים אבל נסיכים אמיתיים חיים כל חייהם בארמון עם משרתים.
שיטת האיזון הנכון מלמדת הורים לגדול עם הילדים ולהתאים את החינוך והנתינה לשלב הרלוונטי וכל אלה נעשים בדרכי נועם מצמיחות שמחזקות את ההורה, את הילד ואת הקשר.
