אנחנו רואים בילדים שלנו המשך של עצמנו ורוצים באופן טבעי, לעטוף אותם ולהעניק להם את דמות ההורה והחיים שהיינו רוצים עבורינו בילדותנו (לדוגמה: ההורים שלנו היו מספיק קשובים? האם הרגשנו שיש לנו פחות מאחרים? האם לא היינו פופולריים ואנחנו רוצים למנוע את החוויה מילדינו?). אנו רוצים בטובתם של ילדינו ודואגים שלא יחסר להם דבר, שיהיה להם חם ונעים, אך בתוך אין סוף שנים של נתינה מתוך רצון טוב אנחנו לא שמים לב, שמגיע גיל בו מינון הנתינה ההורית צריך להשתנות, והילד שגדל צריך גם לתת מעצמו למען האחר ולפתח עצמאות. ילד שהופך למתבגר שהופך למבוגר צעיר וכן הלאה, שלא לימדו אותו ע"י בקשה והכוונה לגלות עצמאות ולתת מעצמו, גדל להיות אדם מתוסכל שרואה רק את עצמו עד כדי "עיוורון" למי שסביבו. ריכוז היתר בעצמו יוצר תסכול, חוסר שביעות רצון מהחיים ופגיעה בתחושת המסוגלות העצמית.
אין ספור מחקרים מראים שהערך העצמי ותחושת המסוגלות להתמודד עם אתגרי החיים נבנית כשאדם מתבקש לתת מעצמו, כאשר הנתינה הנדרשת, הופכת את הנותן לבעל משמעות ומלמדת אותו את תרומתה של התרומה והנתינה למען האחר, אשר ממנה גם הוא יוצא מורווח.
ההורות האידאלית הנתפסת בעיני כל, היא הורות של הכלה ונתינה, אך אחרי שנים רבות של נתינה סיזיפית אין סופית, אני פוגשת הרבה מאוד הורים מותשים שממשיכים במתכונת הנתינה שהתאימה לגיל בו הילדים היו צעירים יותר ולכן פחות עצמאיים.
התוצאה של נתינה ללא הבחנה וללא סייג יוצרת עם השנים תסכול אצל ההורים והם מבינים שלא לדרוש מהילד משאיר אותו קטן ולא יכול. לכן על אף היותנו הורים ומי שנמצאים תמיד בצד שנותן יותר, יש לנו זכות מלאה לדרוש מהמתבגר ומהמבוגר הצעיר (20++) לראות ולהתחשב בנו וביכולותינו כבני אדם.
הורה שמוחק את עצמו עבור ילדיו ומספק שוב ושוב צרכים שאינם מותאמי גיל, משלם מחיר אישי כבד ונוכח בכך שגידל בביתו אדם אגוצנטרי וכתוצאה מכך תלוי ואומלל.
