כתבה שהתפרסמה במוסף "ידיעות". כתבה
: מיכל ברקו
העולם המודרני הביא איתו המון פתיחות, שלל פיתוחים טכנולוגים, אין ספור גירויים אבל גם תופעה חדשה ולא מובנת מאליה - ילדים שממשיכים לגור בבית של ההורים הרבה אחרי שהיו צריכים לצאת אל העולם הגדול.
יעל שחר, מדריכה ומאמנת הורים לבני נוער ומתבגרים צעירים, מתעקשת לקרוא להם מבוגרים צעירים היות והגיל הוא 25 ומעלה, אבל ההתנהגות היא של ילד מתבגר. לא אחת היא נתקלת במשפחה בה הילדים כבר מזמן היו צריכים לצאת מהבית ולהתחיל את חייהם הבוגרים, אך במקום זאת הם ממשיכים להישען כלכלית ורגשית על ההורים בלי תאריך תפוגה. בעוד ההורים מתקשים לשים את הגבול, יעל עוזרת להם להגיד 'עד כאן'. זה אולי לא פשוט, אבל בהחלט אפשרי ואף הכרחי לטובת הצעיר.
"לא הבנתי עד כמה זו תופעה עד שיום אחד התקשרה אליי אמא וסיפרה לי שקשה לה מאוד עם הבן שלה. היא אמרה שהוא לא לומד, לא עובד ובעצם יושב בבית באפס מעשה", נזכרת יעל. "כששאלתי אותה בן כמה הילד, היא ענתה 29". כמי שלמדה פסיכולוגיה, אני יודעת עד כמה היציאה לעצמאות הכרחית למבוגר הצעיר ולהורה. תופעת מבוגרים צעירים שנשארים בבית הולכת ומתרחבת, יש מי שיושב בבית ופשוט 'חי' על חשבון ההורים, יש מבוגרים צעירים שמוצאים עבודה אך נשארים בבית ההורים כי הם חוששים מלהיות עצמאיים ומלהתמודד עם מה שבחוץ ויש סטודנטים נצחיים שמעשירים את הידע שלהם, אבל לא לומדים כלום באוניברסיטה של החיים. נורא נוח להמשיך להתפנק על ההורים, להישאר במקום בטוח ולתרץ למה לא כדאי לעזוב את הבית, אבל אם אף אחד לא מגביל אותו הוא תמיד יישאר ילד. הוא לא רוכש לעצמו מיומנויות עצמאיות, הוא לא מתמודד עם אחזקת בית, אין לו שום מושג בחלוקת משאבים, אפס ידיעה בכל הנוגע לתשלומי שכירות, ארנונה וחשמל. ושני הצדדים בסופו של דבר יוצאים מופסדים וחווים מצוקה, ההורים המפרנסים והצעיר שמפתח 'תובענות תלותית'".
מהי בעצם אותה 'תובענות תלותית', ממה היא נובעת?
"מדובר בתלות שמתרחשת מכמה סיבות. ראשית, הגישות החינוכיות שהשתנו עם השנים שמות את הילד במרכז והרגילו את ההורים לעשות הכל, להשתעבד ולהקריב כדי ליישם זאת, עד שזה כבר מזמן הפך להיות לא פרופורציונאלי לילד ולמצב. סגנון חיים שכזה גם הרגיל את הילדים שלנו לצפות שהבקשות שלהם יענו תמיד על ידי הוריהם. כל אופציה אחרת תראה להם מוזרה ולא הגיונית. לעיתים ההורים אף חשים רגשות אשם, שאינם מוצדקים בהכרח, כאשר הצעיר מאשים אותם שבגללם הוא יצא כך או אחרת והם מפצים על כך ביתר שאת. כך נוצר מעגל של ריצוי-פיצוי תובעני ומתיש שלא מאפשר לכל הנוגעים בדבר לחיות חיים מלאים. התנהגות שכזו מובילה למציאות שמטשטשת את הגבול של מתי על הצעיר להתחיל לדאוג לעצמו. ואם כבר מדברים על תרבות השפע, העולם הווירטואלי מאפשר לצעירים 'ללכת עם ולהרגיש בלי', כך שלמעשה הם יכולים לנהל את חייהם מהספה בבית ולהימנע מחשיפה ללחצים של החיים בחוץ. והכי קל ונוח כמובן, לנהל את אותם חיים מהספה של ההורים. בל נשכח שגם הפינוק של ההורים גורם לתלות. הם מספקים את כל צרכיו של הילד, ממשיכים לטפל בו למרות גילו, חוששים שלא יצליח להסתדר לבד וחווים מידה רבה של מצוקה ודאגה. בכך הם משדרים לו שהכל בסדר, שכל עוד הם יכולים הם יעשו זאת עבורו. למרות שהם יודעים שזה לא בהכרח נכון וכשאנחנו יודעים שלצערנו הם לא יחיו לעד".
מדוע התלות הזו מהווה סכנה עבור הילדים וההורים?
"מבוגרים צעירים שלא מתנסים מספיק בחבלי העולם עלולים לאבד את הביטחון העצמי. גם תחושת המסוגלות יורדת והם מאבדים או כלל לא רוכשים שום מיומנויות בסיסיות. ההורים עצמם, שמרחמים על הילד הצעיר שמביע קושי ותומכים בהישארותו בבית בעצם כמו אומרים לו שהוא לא באמת מסוגל להתמודד עם המציאות. כך נוצר מעגל קסמים שלעולם לא ייפרץ, כי בכל פעם שינסו לעשות זאת הילד ישתמש במילים שלהם נגדם. לא פעם אותה תלות מונעת מהילד גם לחלום. כשאני שואלת את הצעירים אם בעולם שבו הכל היה אפשרי מה החלומות הגדולים שהיו רוצים להגשים, רבים מהם לא מעזים כלל לחלום. הם מפחדים והפחד הוא שמנהל וינהל אותם עד לדיראון עולם".
מה על ההורים לעשות כדי להשתחרר מהתלות?
"חשוב להבין שעובר קו דק בין גיל ההתבגרות שבו ההורים צריכים לטעת בילד שלהם את האמונה בעצמו לבין גיל הבגרות שבו מתוך אותה אמונה עליו לפרוש כנפיים ולעוף. הם צריכים לסמוך על הילדים שלהם שיש להם את כל הכלים להתמודד עם החיים עצמם אחרי שיצקו בהם את כל הטוב שיש להם להציע.
על ההורות להתאים עצמה לשלב ההתפתחותי, כאשר המעבר מגיל ההתבגרות לגיל הבגרות הצעירה צריך להיות מותאם למען המבוגר הצעיר ולמען ההורה שאמור לחזור ולהתרכז בחייו ובעיסוקיו. חשוב להבהיר, גם להורים וגם לצעירים, כי האווירה המגוננת של הבית מחלישה את תחושת היכולת של הצעיר וגורמת להעמקתה של תחושת המלכוד. ההורים, מצדם, חשים לעזרתו וממהרים להקל על סבלו, ובכך מעמיקים את תחושת הכישלון. בד בבד, הם מעמיקים את תחושת התלות וכך נפגעת יכולת ההתמודדות של הצעיר. יציאה מהבית מאלצת את המבוגרים הצעירים להסתפק בפחות ולהתאמץ יותר. דווקא מתוך האין נוצר היש. רק מתוך אי הנוחות ניתן לצמוח. על ההורים להבין שגם אם הם רוצים שהילד יישאר קרוב אליהם הדבר הנכון הוא לשחרר אותו להתמודד. מדובר במערכת יחסים של יחסי גומלין שמנציחה את התלות. זו התנהגות משותפת שאם אחד הצדדים לא ישים לה מעצור היא לעולם לא תשתנה".
כיצד את עוזרת לאותם ילדים והורים לשבור את מעגל הקסמים?
"ההורים שפונים אליי הם כאלה שיודעים שמשהו לא מתפקד כראוי. הם רואים את הצעירים של חברים שלהם מחזיקים בקריירות, בבן/בת זוג, והצעיר שלהם עדיין גר בחדר נעוריו. הם מאוד רוצים לשחרר אבל לא יודעים איך. על מנת לייצר שינוי חיובי יש לפעול בנחישות וקודם כל להבין שאכן מדובר בבעיה שככל הנראה לא תחלוף מאליה.
שיטת האיזון הנכון שפיתחתי מדברת על גדילה, הן של ההורים והן של הצעיר, על-ידי גישה מערכתית. גדילה זו נוצרת על-ידי הבנת החסמים שמונעים מהצעיר לפרוש כנפיים ולצאת אל חייו ובניית תכנית עבודה סדורה, שזוכה להצלחות מרשימות, בשיתוף ההורים והצעיר גם יחד.
אני מקפידה לתכנן ביחד עם ההורים את 'שעת השין' שזה הרגע שבו אנחנו מתחילים לעבוד מול המבוגר הצעיר ולהכין אותו לעצמאות. אנחנו לא עושים שום צעד שהוא אגרסיבי, אלא מצליחים בדרכי שלום להעצים את הצעיר ולגרום לו להאמין ביכולותיו.
לאורך כל הדרך אדאג שתהיה תקשורת פתוחה בין הצעיר להוריו במטרה להבין את תחושת המלכוד ההדדי. לדוגמה, ננתח סיטואציות בהן דווקא הניסיונות להקל על המצב מחמירים אותו. כמו למשל תחושה סובייקטיבית של הצעיר שהוא לא באמת יסתדר בלי תמיכת הוריו.
לאחר שכבר התחלנו בתהליך, אנחנו נתמודד עם החששות, הספקות והחרדות שעולים בדרך, תוך התגברות על דפוסי התנהגות ישנים, כדי ליצור נורמת התנהגות והתנהלות חדשה. זאת, כדי שיאפשרו לצעיר ללכת לחייו הבוגרים בדרך של שחרור, הרמוניה, תקשורת ושיח משתף.
ההדרכה הינה מערכתי ונועדה להכין גם את הילד וגם את ההורים לעצמאות מוחלטת ולקשר חם ואוהב, אך בוגר ומאפשר יותר.
בעזרת שיתוף הפעולה של שני הצדדים והצמדות לתכנית שהותאמה להם אישית ניתן לראות כיצד בתוך זמן קצר יחסית הם מצליחים לנתק את אותה תובענות תלותית בדרכי שלום, תוך חיזוק הקשר והביטחון העצמי ביכולותיו של הצעיר והקשר הורה- צעיר עולה לשלב ההתפתחותי הרלוונטי.
חשוב שההורים יפעלו כחטיבה אחת כשהם מונחים בשיטת האיזון הנכון. נחישותם חשובה ביותר לצעיר, היא מראה לו בראש ובראשונה כי הם סומכים עליו ושמכאן הוא יכול ומסוגל להמשיך בעצמו.
בסופו של דבר כשאתה עומד על הרגליים שלך תחושת המסוגלות עולה וכך גם האמון בעצמך, ואיזה הורה לא היה רוצה לראות את ילדו עובד בעבודה שמכלכלת אותו, עם בן/בת זוג ואולי אפילו ילדים?