מריחואנה בגיל הנעורים

רועי חוזר הביתה מביה"ס בשעות הצוהריים, הוא עובר דרך רחוב ראשי הומה אדם והוא שם לב שמישהו מאחת החנויות מסתכל עליו, אז הוא מסתכל בחזרה ונוצר קשר עין, האדם מהחנות שואל אותו אם הוא רוצה weed (מריחואנה), רועי המבולבל נבהל והולך משם. התרחיש קרה במציאות, השם הוא בדוי.

המשך התרחיש יכול להתפצל לשני אפיקים ולהשפיע על חייו של הנער. במידה ויש בבית תקשורת פתוחה המלווה בהשגחה הורית, אז רועי יספר להוריו והוריו ישפיעו על תגובתו בפעם הבאה שמישהו יציע לו מריחואנה, אך במידה והנער לא רואה בהורים כתובת לשיתוף, הוא יהיה נתון להשפעת בני גילו ומכאן נפתחת דרך אחרת, שההורים לא רוצים שתפתח כי אף הורה לא מאחל לילדו שיהיה תלוי בסם (עישון חד פעמי המביא איתו תחושת אופוריה נעימה יגרור שימוש חוזר).

הבעיה מתחילה כשאנחנו בעצמנו לא סגורים על דיעה. כחברה אנחנו מעבירים מסרים סותרים לנוער בכל הנוגע לשימוש במריחואנה, מהסיבה שיש מדינות בהן המריחואנה מותרת חוקית ויש את המריחואנה הרפואית, וכשהמסר הוא לא חד משמעי זה יוצר פרצות, נוסיף לכך שמריחואנה "מיוחצנת" בסרטים ובמציאות כמשהו כייפי, לכן זה לא מפתיע שקשה לעמוד בפיתוי החברתי ולהבין את הנזקים למוח המתבגר.

מריחואנה רפואית ניתנת במינונים לאנשים שסובלים מכאבים כרוניים, שחווים פוסט טראומה או חרדות ואלה גורמים לסבל להיות נסבל, כשנער צעיר ובריא שרוכש בתקופה זו כישורים הכרחיים לחיים לומד להיות תלוי ולאלחש את המציאות באמצעות עישון לא מבוקר, כך נוצרת התמכרות, מפני שהעישון גורם להרגיש שהכל נעים, קליל וכייפי ולמחרת הם קמים לאותה תחושת כבדות, בלבול והתמודדות, המאפיינת את גיל ההתבגרות, מכאן הדרך לעישון יומיומי על מנת להרגיש את אותו הכייף קצרה מאוד. המתבגר מוצא פתרון מהיר להרגשה טובה כי הגראס מוריד את התסכול לאפס, אבל גם לוקח מהם את היכולת להתמודד ולהתחזק מול תסכול ותסכול הוא חלק מהחיים.

מעבר לכל אלו, המוח האנושי מסיים את התפתחותו בגיל 24, ומכאן באה החשיבות לאפשר למוח ולדפוסי התנהגות להתחזק ולהתעצב. נער שילמד להתמודד עם אתגרי החיים כמו עמידה בלוחות זמנים, התמדה וכישורים חברתיים, ייקח עימו את הכלים שלמד מתוך ניסוי ותהייה ויידע למנף את אלו להמשך חייו הבוגרים, לעומת זאת, סמים פוגעים במוטיבציה הטבעית להתמודד ולהתחזק ומשאירים את האדם להיות תלוי בסם על מנת להרגיש טוב וכך הנער לא מתאמן כיצד להתמודד עם תחושות לא נעימות, אלא מאלחש את החיים בעזרת הסם.

מתבגרים שמעשנים מריחואנה מגלים שהחיים קלים יותר, אין התמודדויות, אין מבוכה, מחסומים נופלים, הכל זורם, שום דבר לא ממש פוגע ואין התמודדות כי ההתמודדות עוברת על ידי ולא נוגעת בי, המבוכה נעלמת, אני מתחיל לצחוק, הכל קליל, אז למה לא לעשן?

גיל ההתבגרות הוא מעין טירונות לחיים, המתבגרים רוכשים כלים של דחיית סיפוקים, הבנה שלא הכל כייף וזורם, שיש צורך להשקיע בדרך על מנת להגיע למטרה ולומדים לרכוש כלים כיצד להתמודד עם מצבים, את כל המיומנויות האלה לא ניתן ללמוד כשמעשנים, כי העישון שם את האדם באופוריה ללא מאמץ. כשאנו נמצאים באופוריה יש לנו פחות דרייב להתמודד ולהגיע להישגים נורמטיביים כמו ללכת לבית הספר, ללמוד ולהסתדר בתוך סיטואציות חברתיות מאתגרות. בשלב חיים זה, המתבגר מכין את עצמו לחיים, לאותם רגעים שבהם הוא יהיה מתוסכל, הוא יצטרך לעבוד, הוא לפעמים יהיה בודד. מתבגר שעושה את העבודה הזאת יהיה מסוגל להתמודד עם מה שהחיים מביאים, הוא רואה את ההתמודדות כחלק בלתי נפרד מהחיים, סף התסכול עולה, נוצר כוח סבל, אבל ברגע שמשתמשים בחומרים פסיכו אקטיביים התהליך נעצר, לא מרגישים בדידות, אין תמריצים, ההתנהגות ממשיכה לפי האוטומטים שנרכשו והזהות לא מתפתחת כראוי.

שימוש בסמים הוא בריחה מהתמודדות, ההתמכרות מונעת התמודדות וכך הנער נכנס ללופ, הוא מאבד הישגים כי למה להתאמץ, מאבד שאפתנות, הקול הזה מושתק ע"י שאכטה נוספת, לכן יותר קל לעשן כל יום מאשר פעם ביומיים, אם מעשנים פעם ביומיים, יש יום אחד טוב ויום אחד רע, אם מעשנים כל יום אז הכל לכאורה בסדר.

כהורים יש לנו אחריות לגדל בני אדם שיחוו בצורה מלאה יותר את הפנימיות שלהם, בני אדם אחראיים וחזקים יותר שיודעים להתמודד עם אתגרים. מכאן חשוב ליזום שיחה על שימוש בסמים, להיות חד משמעיים, לומר "לא" לכל סוג של סם, לפחות עד שהמוח יסיים את ההתפתחות הנורמטיבית.